מבט רפלקטיבי על ההתנסות בסביבת הבלוג

בהתאם לבקשתה של דר' נילי מור, קראתי את כל הפוסטים שכתבתי מאז תחילת הקורס.
להלן הממצאים:
* פוסט ראשון- שלבי גישוש. פוסט קצר יחסית. תכנו התמקד בבחירת הנושא לבלוג. קיבלתי עליו 2 תגובות (כשאחת מהן של דר' נילי מור). לא הגבתי לתגובות שקיבלתי.
* פוסט שני- האבודים/ דניאל מנדלסון: במבט לאחור אני די גאה בעצמי. ראיתי שכבר מהפוסט השני כתבתי בחופשיות, הוספתי את תמונת שער הספר ולינק לפרטים אוטוביוגרפיים של הסופר, קיבלתי 7 תגובות והגבתי לאחת מהן (של דר' נילי מור). בפורום "שאלות ותשובות" שאלתי היכן כדאי להגיב למגיבים והתשובה שקיבלתי: בבלוג שלי.
* פוסט שלישי- אות מאבשלום/ נאוה מקמל-עתיר. שוב תמונת השער ולינק לראיון מעניין שנערך עם הסופרת. קיבלתי 19 תגובות! 4 מתוכן שלי.
*פוסט רביעי- רגע חושבים על אינטרנט בגן הילדים: פניתי אל בנות הקורס ב"כובע של נשות חינוך", צירפתי לינק למאמר, להפתעתי קיבלתי 8 תגובות (אחת מהן שלי). מרבית התגובות ייצגו את הרעיון "גם אני חושבת כמוך", זו הסיבה שהמעטתי בתגובות למגיבות. הסיבה לכך שכתבתי "להפתעתי", נעוצה בעובדה שחששתי שלא אקבל תגובות כלל, מפאת חוסר עניין בנושא הפוסט.
פוסט חמישי- דר' נילי מור ביקשה לנתח שני מאמרים. קראתי אותם ואף הגבתי לחברותי לקורס על הפוסטים שלהם בנושא. בפורום "שאלות ותשובות" העלתי את הקושי בכתיבת פוסטים שאינם קשורים לנושא הבלוג. קיבלתי תגובות רבות מחברותי, ששותפות לקושי זה, אך לא קיבלתי תשובה מדר' נילי מור. בסופו של דבר החלטתי לכתוב פוסט על הספר "פרש הברונזה"/ פאולינה סיימונס. גם כאן הוספתי את תמונת כריכת הספר והוספתי 3 לינקים: למידע על סטלין, לתמונת הפסל "פרש הברונזה" ולאתר "סימניה", בו הוצגו ביקורות נוספות על הספר. השקעתי המון אנרגיה בכתיבת פוסט זה, אך להפתעתי קיבלתי מעט תגובות (7 תגובות, כאשר 3 מתוכן שלי). כל הקוראת פוסט זה מוזמנת לבדוק גם את הפוסט "פרש הברונזה" :)
* פוסט שישי- גן חיות (או גן עדן) לילדים: מכאן והלאה נטשתי את הרעיון המקורי של הבלוג. והפוסטים הציגו מידע וידע, בהתאם לדרישות הקורס. בפוסט זה הצגתי רשמים אישיים ומשפחתיים מבלוג החיות. הוספתי קישור לבלוג וקישור לספארי. קיבלתי 9 תגובות (4 מתוכן שלי).
* פוסט שביעי- הבלוג- תקשורת המונישית: פניה לחברות הקורס- סיכום נקודות מרכזיות מהמאמרים אליהם הופנינו ע"י דר' נילי מור. הבעת דיעה וצירוף לינק למאמר. קיבלתי 8 תגובות (3 מתוכן שלי)

* בהקשר למודל של ג'ילי סלמון (2002), ניתן לראות שמבחינה טכנית כבר בפוסט השני הייתי ברמה 5, אך מבחינת התקשורת עם המגיבים הייתה התפתחות משלב 1 ל-5.

חבל לי לסכם את הבלוג בדו"ח. אשתדל לכתוב פוסט נוסף הקשור לנושא הבלוג, ובו אמליץ על ספר נוסף.

בברכה,
אילנית.
   

הבלוג- תקשורת המונישית

כאשר קראתי את עבודת הסמינריון של תמר נויטל חשבתי שבמילה "המונישית", נפלה טעות והאות שין הוקלדה בשוגג. לאחר שראיתי כי המילה מופיעה מספר פעמים הבנתי שהטעות היא שלי...

תמר נויטל טוענת שקיימים שלושה סוגי תקשורת מסורתיים: תקשורת בין אישית (בין שני אנשים), תקשורת קבוצתית (קבוצה גדולה וקטנה) ותקשורת המונים (מול אנשים רבים מאד, בדר"כ במדיה).

הבלוג לטענתה, הוא צורת התקשרות חדשה, הכוללת בתוכה את שלושת סוגי התקשרות, ובעל הבלוג יכול לבחור אם לתקשר עם אדם אחד, עם קבוצה או עם המונים.

אהא! המונישית זה צירוף של שתי מלים: המונית+ אישית.  למה לא אמרת את זה קודם... :)

מתוך ההתנסות שלי בקורס, אני יודעת שההעדפה שלי לגבי השימוש בבלוג היא בין אישי וקבוצתית, אך לא המונית. אני חושבת שיש משהו מקסים בבלוג שמאפשר כתיבה ספונטאנית ולעתים רגשית, אם הייתי יודעת שאת הבלוג שלי קוראים המוני אדם הייתי כותבת בצורה מאד רשמית, או לא כותבת בכל...

קראתי גם את המאמר בלוגים לימודיים: אינטראקציה בין-אישית וקבוצתית. ראשית אני רוצה לספר לכן, שאחת מכותבות המאמר היא דר' נילי מור!!! ונראה לי שהמחקר נעשה על קורס מאד דומה לשלנו... 

אני רוצה להתייחס להמלצות המחקר לגבי האינטראקציה בין הסטודנטים בבלוגים לימודיים. המלצות אלה (שנובעות ממצאי המחקר) מטרתן לעודד אינטראקציה בין אישית בין הסטודנטים ולהלן פירוטן (דעתי על כל המלצה תכתב בכתב נטוי)

1. "יצירת תחושת קרבה בקהל הקוראים"- כתיבה בבלוג בשפה נעימה (לא מתנשאת ולא פשוטה) ובחירת נושא הקרוב לעולם הקבוצה, עשויים לסייע להשגת מטרה זו.  

2. "שיתוף במחשבות, התנסות מעולם העבודה, תחושות הקשורות ללמידה או חוויות אישיות, עדיף על הצגת מידע גרידא"- מסכימה עם כל מילה! כל הפוסטים שנכתבו בעקבות דרישתה של דר' נילי מור, היו מבחינתי מאולצים, לא חווייתיים ואולי אפילו מעיקים... גם כאשר קראתי פוסטים של חברות הגבתי בצורה שטחית הרבה יותר מאשר לפוסטים שנכתבו מבחירה.

3. בקשת משוב מהקוראים- אכן, כאשר שאלתי לדעתן של הקוראות, קיבלתי יותר תגובות. גם כאשר פירסמתי את  את הפוסט החדש, קיבלתי יותר צפיות ויותר תגובות. 

4. היענות כותב הבלוג לתגובות הקוראים- לקראת סוף הקורס פונקציה זו באה לידי ביטוי גם אצלי וגם אצל חברותיי. כאשר כתבתי למישהי תגובה, מצאתי את עצמי מבקרת יותר בבלוג שלה, כדי לראות אם הגיבה לתגובתי. גם בבלוג שלי ראיתי שלעתים הגבתי לתגובה ומצאת תגובה נוספת של אותה מגיבה.

לסיכום, אם תרצו את המלצתי,

* לא כדאי לכפות נושאים לכתיבה.

* לכותבות הבלוגים חשוב מאד נושא הבלוג והן רוצות שהפוסטים יהיו קשורים אליו. 
* יש לדאוג שברשימת הבלוגים יהיו לכולן קישורים, כתובות שלא היה להן קישור לא נכנסתי אליהן, וחבל...

חוץ מזה, הבלוג הוא כלי מדהים, אני שמחה שהכרתי אותו.


שלכם,
אילנית.

גן חיות (או גן עדן) לילדים

ילדים אוהבים חיות. גם אלה שפוחדים מחיות מסוימות, לבטח ימצאו אחרות שיעניינו, יסקרנו וירגשו אותם.
במסגרת המטלה בקורס המקוון נחשפתי לאתר מקסים של חיות מגני חיות שונים בעולם כולו.
בתי בת ה8 אוהבת מאד חיות ולכן קראתי לה לצפות איתי בתמונות החיות באתר. קריאות ההתלהבות שלה (בעיקר מגורי החיות) הזמינו אלינו את בתי הבכורה בת ה12. שלושתנו צפינו מוקסמות בתמונות המקסימות. לפתע גילתה בתי הבכורה שבצד השמאלי מופיעה רשימה של גני חיות בעולם (יש שיפור באנגלית...) ומיד חיפשנו את הספארי. לבסוף מצאנו את גן החיות התנכי בירושלים. קריאות השמחה (לא גילינו את אמריקה, אבל גילינו את ישראל!!!) סיקרנו גם את בן זוגי וכך קרה שבילינו כולנו שעה של איכות מול המחשב... כאשר התעניינו באחת החיות הייתה לנו אפשרות להיכנס אליה ולקבל עוד מידע וגילינו שאפשר גם להגיב לתמונה וחלק מהמגיבים גם הוסיפו קישור לתמונות משלהם לאותה החיה.
בנותי לא ויתרו ולקינוח נכנסנו גם לאתר של הספארי http://www.safari.co.il/article.php?id=117 התפעלנו מהחיות שם וקבענו לנסוע לשם בשבת.
אחד הדברים שמאד סיקרנו את בנותי היה התמונות של החיות וגוריהן. באותה הזדמנות חידדנו את הידע לגבי שמות הגורים (לביאה ואריה- כפיר, סוס וסוסה- סייח וכד').
את כל הפעילות הספונטנית המתוארת לעיל ניתן לעבד ולחלק למספר פעילויות גם עם הילדים בגן.
בלוג כזה מחזק את דעתי, אותה הבעתי במספר הזדמנויות, אינטרנט בגן יכול להיות כלי למידה מדהים. צריך להקפיד על תיווך, מינון, איכות וסביבה מתואמת.
בברכה,
אילנית.

פרש הברונזה/ פאולינה סיימונס

לכל המבקרות שלום רב!

הפעם בחרתי להמליץ על הספר "פרש הברונזה" מאת פאולינה סיימונס.

הספר מתאר את אהבתם הבלתי אפשרית של אלכסנדר וטטיאנה בתקופה בלתי אפשרית של רוסיה בעת המצור הגרמני על לנינגרד בשנת 1941.

מעבר לסיפור האהבה המדהים (שקצת מזכיר את הרומן הרומנטי) הרקע ההיסטורי הוא זה שכבש את לבי.

תאור חיי העם הרוסי, בעיר שתפארתה שמורה עד עצם היום הזה, התנאים הנוראים, הדוחק, הדלות הבלתי נסבלת, הרעב המכחיד והקור שאפילו רוסי אמיתי לא יכול לו. ובתוך כל זה, החמלה והאנושיות לצד הקיום וההישרדות.

כאמור, הרקע ההיסטורי מתואר לצד סיפור אהבה שנרקם במדינה סטליניסטית של מלחמת העולם השניה. וכאילו לא די היה בצורר הנאצי, הרי שגם השלטון הרוסי דאז, דאג לא מעט לייסורי האנשים.

סטלין - והמשטר שהקים, עדיין מטיל צל כבד ונורא על העולם שהותיר אחריו. הוא (וכמובן גם היטלר, אבל עליו אני לא רוצה לדבר הפעם...) כונן את המשטר הרצחני והאכזרי ביותר בהיסטוריה האנושית. מליוני בני אדם נרצחו בפקודתו. מלחמתו בהיטלר תבעה מליוני קורבנות וזרעה הרס שלא נודע כמותו בתולדות האדם. ועם זאת, מליוני רוסים תמכו בו בהתלהבות שאין לה גבול והכריזו על אמונתם בערכים שהדיקטטור העלה על נס. "שמש העמים" קראו לו, יום מותו היה ליום אבל לאומי.... ואני שואלת את עצמי מדוע???

הסטוריונים רבים ניסו להשוות בין היטלר לבין סטלין, בין הדוקטרינות שלהם ובין המוטיבציה שהובילה כל אחד מהם להפוך למה שהיו. הדעות חלוקות, ולא לי הפתרונים, אבל למי שרוצה להתרשם באופן מדויק מקצת מהמשטר הסטליניסטי, מקצת מזועות אותה מלחמה, מקצת מהאהבה שמנצחת כל דבר... הספר, פרש הברונזה, הוא דרך נהדרת ומומלצת בחום.

* קצת ידע כללי- הפסל "פרש הברונזה" מוצב בסנט פטרבורג והוא פסל ברונזה גדול של הצאר פיוטר הראשון, מקים העיר, רכוב על סוסו, ונאבק בנחש ענקי.

הפסל נבנה על ידי הצארינה יקטרינה הגדולה כמחווה לפיוטר, ומציג אותו כגיבור רומי קדום, מסורת ותרבות שהרוסים רצו להידמות לה ולהיזכר בדמותה.
את הפסל יצר הפסל הצרפתי  אטיין פלקונט, שהביע בפסל הזה את האידיאולוגיה של השליט האבסולוטי הפועל למען העם בדרך הקידמה, אידיאולוגיה שהוכחה כמוטעית וכמוליכה שולל. שהרי כל עמידתו של הפסל מפגינה שלטון ברזל וכוח רצון אדיר. הנחש הנדרס מסמל את הרוע. 

* לידיעתכן, הספר "פרש הברונזה" הוא הראשון בטרילוגיה. אני מציינת זאת עכשיו, כי אני בטוחה שכל מי שתקרא את הספר תרוץ לקנות את השניים האחרים. לי לא היה את המידע הזה וקראתי את סוף הסיפור בערך 10 פעמים, כי לא הבנתי איך הוא נגמר ומה קרה בסוף לגיבור...

שני הספרים הבאים הם: "טטיאנה ואלכסנדר"  ו" גן הקיץ".

* קבלו טיפ נוסף:  לאחר שסיימתי לקרוא את שלושת הספרים מצאתי בסטימצקי ספר נוסף של פאולינה סיימונס, ספר שאינו קשור לטרילוגיה הנ"ל ושמו "הדרך לגן עדן" קראתי והתאכזבתי מאד. 

 באתר סימניה מצאתי ביקורות רבות על הספר שם תוכלו להתרשם מדעות נוספות ואולי שונות משלי. 


קריאה נעימה,


ולא לשכוח לדווח!


אילנית.

רגע חושבים על אינטרנט בגן הילדים...

שלום לכולן,

בפוסט זה אחרוג ממנהגי בשבועות האחרונים ואעלה נושא שאינו קשור לנושא הבלוג.

הפעם אשתף אתכן במחשבותיי לגבי הגלישה באינטרנט בגן הילדים.

בעקבות משימה שקיבלתי בלימודים לתואר שני בחינוך לגיל הרך, קראתי היום מחקר על למידה בסביבת אינטרנט בגן הילדים. למען הסר ספק אפתח ואומר, כי לדעתי לאינטרנט אין מקום בגני ילדים שהם מתחת לגיל חובה.
במהלך הקורס נדרשנו כבר לסוגיית האינטרנט בגן הילדים וכפי שכבר אמרתי אינני פוסלת את השימוש באינטרנט בגן הילדים (לילדי חובה), נהפוך הוא, אני חושבת שלאינטרנט יש יתרונות עצומים ללמידה, אך יחד עם זאת יש לתת את הדעת לשתי  הגבלות חשובות:
האחת המינון: יש להשתמש באינטרנט במינון סביר ולדאוג שלא יבוא על חשבון הפעילויות האחרות בגן (משחק חברתי, מפגשים, פעילות בקבוצות, פעילות בחומרים, פעילות בפינות הגן וכו').
השנייה התיווך: בפעילות למידה, משחק, או חיפוש מידע בסביבת האינטרנט ישנה חשיבות רבה להימצאותה של הגננת, או מבוגר אחראי מטעמה, על מנת לשכלל את מיומנות הגלישה, לתווך בין הידע לבין הילד, להוביל ללמידה משמעותית של הילד ולשמור על הילד מפני הסכנות הטמונות בשיטוט בלתי מבוקר בסביבה זו.

מקריאת המאמר הנ"ל הגעתי למסקנות נוספות, הנובעות מתוצאותיו:
העבודה באינטרנט יכולה להתבצע בשתי סביבות: סביבת אינטרנט "אוניברסלית" וסביבת אינטרנט "מותאמת". ממסקנות המחקר עולה כי יש לצמצם את הלמידה באינטרנט לסביבות "מותאמות", שכן היא זו המובילה לשליטה טובה יותר בשימוש בממשקי האינטרנט (בצלמיות של קישורי היפר טקסט, באייקונים ובכפתורים הבוהקים במסכי האינטרנט), להתמצאות טובה יותר בסביבת האינטרנט ופעילות רציפה יותר בהשוואה לפעילות בסביב אוניברסלית. כמו כן, בהקשר להגבלה שציינתי לעיל, גם מבמחקר הנ"ל עולה סוגיית סכנות האינטרנט, ומלבד חשיבות התיווך, אותה ציינתי לעיל, חשיבות נוספת יש לעבודה בסביבת אינטרנט "מותאמת", שכן זוהי דרך נוספת לשליטה על התכנים ולהתאמתם לרמת הילד.

לסיכום:
* אינטרנט הנו מקור ידע בלתי נדלה, אשר רצוי לגייסו ללמידה בגן הילדים.
* יש לתת את הדעת לשלוש הגבלות חשובות לגלישה באינטרנט: מינון, תיווך והקפדה על סביבת אינטרנט מותאמת.

הנכן מוזמנות להתייחס לדעתי, או להוסיף את דעתכן.

אילנית.

אות מאבשלום/ נאוה מקמל-עתיר

שלום לכולן!

הספר שאמליץ עליו היום נקרא "אות מאבשלום".                                               

הסיפור כתוב בשלושה מימדי זמן שונים, המתמזגים לתמונה אחת.
שנת 2008- אלמה באך הינה גרפולוגית, אשר מקבלת לידיה כתבי יד של בחור והיא מתאהבת בדמות העולה מתוכם. תוך שהיא מנתחת את דמותו היא מחליטה לחפש אחריו ואינה משגיחה בדמות אחרת המציעה לה את אהבתה.
שנת 1898-1919-סיפור חייו של אבשלום פיינברג, מייסד מחתרת ניל"י, בני משפחתו, חבריו ואהובותיו (האחיות רבקה ושרה אהרונסון).
שנת 1974- סיפורו של אבשלום שוהם, נכדה של צילה שוהם (אחות אבשלום פיינברג), אשר נקרא על שמו, וכמוהו נהרג בבחרותו, לאחר שנפצע באורח אנוש מפגיעה בראשו "מאש כוחותנו".

הסופרת נאוה מקמל-עתיר, השכילה לכתוב את הרומן בצורה סוחפת ואמינה, הגורמת לקורא להתאהב בדמויות , אשר ממשיכות ללוות אותו זמן רב לאחר סיום קריאת הספר.
הספר כתוב בשני סגנונות של עברית המתאימים לתקופות השונות, דבר שמעלה מתוך דפי הספר את תמונתה של פלשתינה, את הטעמים והריחות שלה וגורם לקורא לחוש כאילו היה שם.

בסוף הספר מוסיפה הסופרת מספר מלים ושם היא אומרת: "מקץ יותר משלוש שנות כתיבה אני יודעת, שקסם-אבשלום הוא מושג שאתה אולי יכול לטבוע, אך אינך מסוגל להסביר. אולי כי יש אנשים שליטפה אותם יד אלוהים, יחידי סגולה, אשר מעל לזמן הם. אבשלום פיינברג היה אחד האנשים האלה".
לכל חברותי ללימודים אני אומרת: כריזמה במיטבה...

זהו אחד מהספרים שלא הייתי מוותרת עליהם!

מצרפת לינק לראיון שנערך עם הסופרת, לקראת יציאת הספר:  http://www.magazin.org.il/inner.asp?page=23&article=1343

קריאה נעימה.

אילנית.
  

האבודים/ דניאל מנדלסון

שלום לכולכן,

הספר הראשון עליו אכתוב, הוא למעשה הספר האחרון שקראתי.
"האבודים", מאת דניאל מנדלסון, הוא ספר דוקומנטרי, המתאר את סיפורה של משפחה אמריקאית בעלת שורשים בעיירה בולוכוב, שבפולין-אוקראינה.
גיבור הסיפור הוא הסופר דניאל מנדלסון עצמו, אשר גדל על סיפורי המשפחה, שסופרו בדרכו המיוחדת של סבו הנערץ. בילדותו ריחפה תמיד הידיעה על הדוד שמיל, אשתו וארבע בנותיו היפהפיות, אשר "נרצחו ע"י הנאצים". הסיפור כ"כ סיקרן אותו, עד שרכש מיומנויות של בלש האוסף חלקי משפטים, תמונות, מכתבים וסיטואציות לכדי תמונה שלמה.
בגיל 40 מחליט דניאל לצאת למסע חובק עולם, במטרה להתחקות אחר גורלה של משפחה בת 6 נפשות (מתוך 6 מליון). במסעו הוא מגיע לבולוכוב, שבפולין-אוקריאנה, אוסטרליה, שבדיה, דנמרק וישראל. הוא מראיין אנשים שחיו בבולוכוב באותה תקופה ומקווה למצוא ידיעות על גורל משפחתו. הוא מגלה ידיעות שונות, אשר לעתים סותרות אחת את השנייה, אך יחד עם זאת הוא מגיע לבסוף לאיזושהי תמונה המסבירה את שקרה. 
דניאל מנדלסון כותב בצורה מאד אינטיליגנטית ומקורית. בין פרק לפרק הוא שוזר פרשות  מקראיות מספר בראשית ומנתח אותן בראייה חילונית, המתקשרת להתפתחות העלילה.

אם לא הצלחתי עדיין לעורר את סקרנותכן, אצטט את המשפט הפותח את הספר: "לפני שנים, כשהייתי בן שש או שבע או שמונה, קרה לי לעתים שכאשר נכנסתי לחדר אנשים מסויימים היו מתחילים לבכות............"

ספר מקורי ומרתק!


אם מישהי מכן כבר קראה את הספר, אשמח לשמוע את חוות דעתה.

אילנית.